מיכה נס מעיד על תגובות הקהל לתכניות ה"תרנגולים"( בעיקר תכנית א'):
"הקהל הישראלי לא היה מחונך באותו זמן לרמה כזו של תנועה. הייתה הזדהות גדולה עם ההופעות והפידבק של הקהל היה דומה בהתלהבותו במספר מקומות בארץ. נדמה היה כי תמיד צחקו הצופים במקומות קבועים ונסחפו במקומות קבועים . "התרנגולים" סייעו בשדרוג התנהגות מערבית של קהל, כמו בקונצרט,מופע של תרבות. הקהל היה מרותק למופע מתחילתו ועד סופו".
?התרנגולים - הופיעו גם מספר פעמים בחו"ל: בבלגיה, שם הוקלטה התכנית הטלוויזיונית היחידה בנמצא בארכיון הטלוויזיה הישראלית ,במארסיי, בפאריז, במילאנו, ברומא, וכל אלה לאו דווקא נערכו ,יש לציין, בפני קהל יהודי.
הלהקה הופיעה בתלבושת כמעט אחידה (סעד: "ניסיון לסמל את א"י החלוצית והצבאית- מדים ,אקורדיון ,הרמוניה אחידה" ), נצר מימי הצבא , וכמעט ללא תפאורה כ46 פעמים בחודש.
פולני קובעת כי "החומר הדהד בתקופה והנושאים שלו היו תפיסים ברוחם".
?התרנגולים - שיקפו במידה רבה את מה שהצטייר אז כשמנא וסלתא של החברה הישראלית. כחברה שעדיין לא התנתקה מהמורשת החלוצית אך כבר נשלטה למעשה בידי החברה העירונית.
הבימנים הצעירים ,בני עדות המזרח ואשכנזים, בוגרי הלהקות הצבאיות, מטופחים וחייכנים היוו סמל חיוניות עבור המבוגרים וסמל שובבות וזוהר עבור הצעירים.
סעד טוען כי:
"נכונים לתקופתם סללו 'התרנגולים' דרך ל 'הגשש החיוור'-אולי הממשיכים מבחינת הפזמון"
ד"ר מוטי רגב טוען בהרצאתו "אסתטיקת הרוק והשיר הישראלי"
כי בקבוצת חבורות הזמר קיים שוני מתמיד בין המחברים למבצעים. בהתאם לתפיסתו של רגב ניתן לראות ש ?התרנגולים - , גם אם אינם ממלאים את רוב הפונקציות של חבורת זמר נוסח ה "גבעטרון", כגון ליריות הנוגעת לארץ ישראל היפה והפורחת, מוסיקליות חצי רוסית קולחוזית וחצי בלקנית פסטורלית ,תואמים לקונספציה הנ"ל בפרמטר של אבדלה מתמדת בין המבצעים למחברים.
ב 1986 נעשה ניסיון מטעם התכנית "בילוי נעים" של גלי צה"ל יחד עם פסטיבל ישראל ליצור ערב "כוכבים שרים תרנגולים" אך גם בשל התנערותה של פולני מאותו ערב, כנראה בשל ההילה הכוכבנית שהחלה להעטות סביבו וכן חוסר זמן דרוש לדידה להכנה מקצועית, וגם בשל בעיות טכניות שונות הערב הפך לתכנית רגילה של "זמרת הארץ" בהנחיית אהוד מנור. בתכנית השתתפו גלי עטרי, דני בסן, אלון אולארצ'יק, אפריים שמיר, דני ליטני וצמד הכוכבים העולים ריטה ורמי קליינשטיין.
לקראת פסטיבל ישראל 1999 הועלתה הפקת שחזור/עיבוד מחודש למופע התרנגולים ע"י קבוצת משתתפים צעירה שנקראה בשם
"התרנגולים באים" ,קבוצה שכללה את הבימנים הבאים :יותם ייני, אביעד בנטוב, ירון מנשה, אבירם ברק, ירון אלדמע, תמר יובל, מיה רביב. המופע כלל קטעים ישנים אשר לבשו אדרת מעט חדשה-עם דגש אף גדול יותר על שימוש במימיקה, כוריאוגרפיה, ומשחקי תפקידים וקולות במטרה לסמן כי המורשת התרנגולית ממשיכה.
המופע של הלהקה החדש קצר הצלחה לא רעה ורץ כשנה וחצי וכלל את השירים הבאים שביניהם גם שירים מתוך פרוייקט ההמשך של "התרנגולים"- "החמציצים" (מסומנים בכוכבית) שלמרות העדפתה של פולני אותו על פני קודמו נחל כשלון חרוץ באמצע שנות הששים:
שיר לתרנגול [חפר/ארגוב]
ככה סתם [ע.הלל/ארגוב]
יוסי ילד שלי מוצלח [ע.הלל/ארגוב]
חתולים [ע.הלל/ארגוב]
שיר השכונה [חפר/ארגוב]
אם תרצי [חפר/ ארגוב]
משעמם [חפר/ארגוב]
דוד שמש ואנטנה גם [ע.הלל/ ארגוב]*
האם האם [חפר/ ארגוב]
פגשתיך בשדה תלתן [שמר/שמר]
סיירים [חפר/ גינסבורג]
אוהבי הטבע [חפר ע"פ פיליפ /לורי]
כבוד עצמי [חפר/ לאפארג']
הצהובים [חפר/ ארגוב]
הכל זהב [חפר/ ארגוב]
השמלה הסגולה [חפר/ ארגוב]
הורה אהבה [חפר/ ארגוב]
מנשה סעד טוען כי התרנגולים החדשים הצליחו, הוציאו דיסק אך החוויה הייתה יותר נוסטלגית ותיאטרונית ולא קשורה בהכרח למוסיקה. אמנם, חידוש מוסיקלי או פזמוני לא היה בראש מעינייה של פולני בשחזור המדובר ,אך המוסיקה והפזמון היו מרכיב כבד משקל ואינטגרלי לחלוטין לחוויה ה"תרנגולית".
י.אלדמע טוען כי מבחינה מוזיקלית אכן הלהקה של 99' שרה את אותה מוסיקה של 61' ו 63' כמעט אחד לאחד וכן כי פולני הייתה מעונינת בהפקה קולית דומה אך האיכויות הקוליות היו שונות וסגנון השירה בזמננו מגוון יותר.
יובל טוענת כי בחלק המופע שהוקדש לשירי רחוב (שיר השכונה, כבוד עצמי, אין כמו יפו ועוד-ג.ט.) פולני השאירה מקום רחב יותר לפתיחות ושינויים מן הביצוע המקורי. יובל גורסת כי בדומה למוסיקה אומנותית , גם ביצירה התרנגולית השיר נשמר כבסיסו בעיבודים דומים אך בביצועים שונים.
התרנגולים והמוסיקה.
דוד רוזוליו טוען במאמרו "המוסיקה של ברנשטיין לבמה" :
?תכונתה החשובה ביותר של מוסיקה הנכתבת בשביל הצגה שהיא משתלבת בהצגה יחד עם יתר ענפי האמנות הנכללים בה לחטיבת יצירה אחת שאינה ניתנת לפירוד".
רוזוליו מתייחס למוסיקה כחלק שיכול וראוי להיות בעל סטטוס לא פחות מזה של כל מרכיב אומנותי בחוויה התאטרלית. לא זאת בלבד אלא שרוזוליו מחזיק את כל האומנויות יחד במסגרת של עסקת חבילה שבלתי האיחוד הזה לא תתכן חטיבת יצירה מגובשת ואיכותית.
יוסי מר חיים במאמרו "לכתוב מוזיקה לתאטרון" מציג גישה הפוכה המגדירה במדויק את מקום המוזיקה כשרתית של האירוע התיאטרוני:
"מוסיקה לתאטרון אינה קשורה בהכרח לכתיבת מחזות זמר או פזמונים. באנגלית אומרים "אינסידנטל מיוזיק "(incidental music) והכוונה היא למוסיקה המלווה אירועים תאטרליים, לא למוסיקה העומדת במרכז האירועים. כך, חלום ליל קיץ של מנדלסון היא מוסיקה לתאטרון במיטבה, ואילו אופרה של ואגנר שייכת לקטגוריה אחרת.
המחזמר של ימינו הוא למעשה פיתוח של צורת האופרטה, הממזרת המכובדת של האופרה. ככזה, לא עליה ומשחק בראש מעייניו אלא הפזמון הקליט ויכולת הביצוע של כוכביו. מוסיקת ליווי לתאטרון הקלאסי מנוגנת ע"י נגנים היושבים בדות התזמורת, או על הבמה כחלק מהעלילה. אין זה מן הנמנע שיושרו שירים כחלק מסיטואציה תאטרלית.
?אם ננסה להגדיר במדויק את הפונקציה שממלאת המוסיקה בתאטרון, נוכל למנות מספר קטגוריות:
-קביעת הזמן והמקום.
-יצירת אווירה מתאימה
-השפעה על קצב ההצגה
-אפיון הנפשות הפועלות
-פעלולי קול ריאליסטים ומדומים.
-המוסיקה בפני עצמה כחלק ממכלול אומנויות הביצוע כמו ריקוד, אקרובטיקה, סיף או מעשי קסם וליצנות."
כדי להעמיד שוב אופוזיציה לתיאוריה זו של מר חיים מגיעה קביעה נוספת ,הפעם של אוריין, שתקרב אותנו ,גם אם בדרך עקלקלה ,למבע ה"תרנגולי" בתור מבע שילובי במהותו ולא בדלני או היררכי:
"לזיווג בין המוסיקה והתאטרון יש גם צאצא משותף, זהו המחזה המוסיקלי".
הבה נחזור ל"התרנגולים". ראשית, יש להתייחס ל"תרנגולים" כצוות מבצע על-פי גופו וכשרונו של כל בימן. אין מדובר על קריאה מפרטיטורה או ביצוע אינסטרומנטלי. חבורת הצעירים ב"תרנגולים" אותגרו מבחינת הגשה ע"י מיטב התמלילנים (חיים חפר, ע.הלל, נעמי שמר, רפאל אליעז, דן אלמגור, נתן אלתרמן) ומיטב המלחינים (א.ארגוב, ג.אלדמע, נעמי שמר, לוריס, לאפארג', פיליפ). כמו כן, נעמי פולני, היוצרת של חווית ?התרנגולים - , הייתה המעבדת(musical arranger) ה"עריצה" של הקטעים המוסיקליים(ווקאלית) ואלו השיריים.
יורם רותם כותב במאמרו "התרנגולים היו בניה":
"מבחינה מוסיקלית היא הסתפקה ב"התרנגולים" באקורדיאון וקלרנית, מפני שהייתה לה 'במה עשירת צלילים וגדושה קול אדם רב קולי, וכשיש לך עשרה אנשים על הבמה, הרי ניתן להכפיל בעזרתם צלילים. אז מה הייתי צריכה יותר?' בהופעות של התרנגולים לא היו מיקרופונים. 'לא עלה בדעתי שצריך, כיוון שגם הצ'יזבטרון וגם הלהקות הצבאיות הופיעו באותם ימים בלי מיקרופונים, ותמיד שמעו מה שהיה צריך לשמוע'".
מלבד הבימנים, היו חברים בלהקה גם שני נגנים-אקורדיוניסט בשני התקליטים, וקלרניתן בתקליט השני. שניהם היו הפונקציות הכליות המלודיות היחידות שעמדו בהופעה ובהקלטה התרנגולית. תובל פאטר ויגאל קלאוס היוו חלק בלתי נפרד מהלהקה. למרות הפופולריות העצומה שזכו לה שירי ?התרנגולים - בקרב חובבי השירה בציבור, חלק מהשירים של ארגוב אינם מיועדים לשירה כזו, וכוללים בתוכם מעבר סולמות מורכב ומסובך לשירה. השירים של ?התרנגולים - יועדו לעם, אך המנעדים של ארגוב ומלים לעתים אשכנזיות מדי ("זאת ברחוב פנורמה" ,ערב במסחה", "הכל זהב"- תמלילי השירים יצורפו כנספח בסיום העבודה) הקשו את השירה בציבור שלהם כעבור מספר שנים.
קלודל טוען כי
"מוסיקה יכולה למלא תפקיד של מקהלה, היא ביטוי של רגשותיהם של הצופים וגם תגובה על הפעולה" .
תיאוריה זו מקבלת ביטוי במופע ה"תרנגולי" היות וקיימות הרמוניות הן בתפקידים הקוליים והן בתפקיד התנועתי.
גיל אלדמע מציין בפני עודד קוטלר לאחר הופעת הבכורה של "התרנגולים החדשים":
"כשאני שומע ניקיון כזה במוזיקה זה קונה אותי מייד." .
אלדמע, ממעבדי השירים המקוריים, אמנם מעט מחמיא לעצמו אך עדיין מעיד על האיכויות הווקאליות והעיבודיות של ?התרנגולים - באשר הם , להקה בהדרכתה של נעמי פולני.
סעד טוען כי
"ל"תרנגולים" הייתה מוסיקה איכותית, טקסטים עם אמירה חברתית פוליטית
( השיר "בראשית"),למרות שהיה קיים גם רצון להגיע לכיוון הקהל."
סשה ארגוב נחשב בשנות הששים יחד עם נעמי שמר למלחין המוביל בתחום המוסיקה הפופולרית. הלהקה נפגשה עם ארגוב מעט מאד. הוא כיבד מאד את פולני, והרשה לה אוטונומיה מוחלטת בכל נושא הניהול הווקאלי כפי שמראה יורם רותם במאמרו "התרנגולים היו בניה":
"במוסיקה של סאשה ארגוב מצאה נעמי 'מחשבה מוסיקלית יוצאת מן הכלל ועצמאית לגמרי, שתפסה אותי חזק. אהבתי את ההומור שלו והוא גם בא לקראתי, כך שלא הייתי זרה אתו אף פעם, ולא היו בינינו מחיצות שאותן צריך לשבור כדי להיות מסוגלים לעבוד ביחד.'"
כותב אלמוני במדור "הפסק להמהם" בעריכת דן אלמגור ביום למחרת מופע הבכורה של הלהקה מתח ביקורת קשה על האיכויות הקוליות של המופע, ביקורת חריגה שמצאתי לנכון לשבץ ברצף העבודה:
"החסרון הבולט ביותר בתכנית נעוץ בעובדה, שלהקת זמר זו חסרה לחלוטין..קול. ישבתי בשורה הראשונה ביציע ובקושי שמעתי את המהום הלחנים, שלא לדבר על המלים 'שהלכו לאיבוד' לחלוטין. גם הבימוי השם את הדגש על התנועה וזונח את התוכן כמעט לחלוטין גורם לכך, שאיש אינו יודע מה מדובר על הבמה. נעמי ניסתה כנראה לברוח מקיצוניות אחת - הצריחות האופייניות ללהקות הצבאיות - והגיעה לקיצוניות השניה , ללחש, והרי לא ייתכן שלהקה קולית תחסר קול. מעניין יהיה לשמוע אם בתקליט של להקה זו יתוקן המעוות".
מבחינת אבני דרך מוסיקליות שעשויות לסייע למחקר קנטולוגי (פזמונאי) ישראלי ניתן לציין את "שיר השוק"(נעמי שמר-נעמי שמר) שמתקרב יותר לקטגוריה של שיר עם מכל שיר אחר של התרנגולים. הסאונד הופק מסכינים, כפות וקאסטנייטות ומיזג בתוכו מעט מן הבלקן ומעט מההשפעות הספרדיות . השיר "בראשית"(חפר-ארגוב) , במקור של "בצל ירוק" ,מקדים את זמנו כמעט בעשור, מציג את סיפור הבריאה ככישלון חרוץ של המין האנושי ומתאר חזון אפוקליפטי שקיבל ביטוי ברמה כזו רק ב1972- על ידי להקת "אחרית הימים" .
"יוסי ילד שלי מוצלח"(ע.הלל-ארגוב) ,ו"שיר השכונה"(חפר-ארגוב) הפכו מייד לשירים קלאסיים לתיאור הילדות השכונתית האורבאנית ששלטה בארץ עד סוף שנות השמונים והגעת עידן הטלוויזיה המסחרית ,המחשב והאינטרנט.
התרנגולים החדשים של 1999 עושים שימוש מושכל באמצעי סאונד ניידים בחידוש, שמתאימים לאופי הנייד של התנועה הטיפוסית ללהקה.
דן אוריין מצטט בספרו את חוקר הספרות הרושבסקי:
"רוב תבניות הצליל שבשירה משמשות בעיקר לעיבויו של המרקם השירי, הבלטת המתח שבין הצלילים לבין המשמעויות, הפניית שימת הלב למבע הלשוני, קביעת חשיבות המבחר המסוים של מבע זה ויצירת דחיסותה של השורה" .
התרנגולים של 61', 63' ו- 99' ממלאים אחר תפיסתו של הרושבסקי ,בשירה המולחנת .המבע הלשוני, יצירת דחיסות ורבאלית ברמות משתנות, ועיבוי המרקם הצלילי ע"י הקול האנושי מייחד את התרנגולים כצוות בעל אופי מוסיקלי תאטרלי-התאטרליות שבשפה כפי שמציין עלי מוהר:
"..רבים למדו ממנה איך לדבר שיר ואיך לשיר דיבור, ומה פירושן של הקפדה וחתירה לא נגמרת, מפרכת ,לשלמות שפרושה דיוק".
דוגמא קלאסית לכך, לדברי עליזה רוזן, היא אירוניה גונית בהגשה של "הכל זהב" והענקת ניסוח משחקי לתמלילים השונים-שיפורט בחלק הבא.
התרנגולים ,תנועה ותאטרון.
ניתן בקלות להכניס את התרנגולים לקטגוריה כזו או אחרת-חבורת זמרים, חבורת חקיינים, להקת בידור תנועתי מוסיקלי-אך מדוע גם שחקנים ייקראו, בפרק זה אנסה להעמיד תשובה לשאלה זו.
אין ברצוני לטעון כאן שלהקת התרנגולים הייתה בראש ובראשונה צוות אומנים יוצרים אוואנגרדיסטים בנוף התאטרון הישראלי. עם זאת, יש לחדד ולהדגיש את התרומה הייחודית של קבוצת צעירים המשלבים כישורים רבים, ביניהם כשרון המשחק והמימיקה, כדי להוציא תחת ידיהם חוויה ויזואלית-אודיאלית, ועל כן נקראים בעבודה זו בימנים ולא שחקנים.
חוויה זו כוללת מיזנסצנה לאחר מיזנסצנה הניזונות מדימויים חיים ואישיים לחלוטין כרוחה הטובה של היוצרת נעמי פולני, בוגרת הצ'יזבטרון כפי שמתאר שאול ארגמן את שחזה באחת החזרות האחרונות שלפני מופע הבכורה של הלהקה ב1961:
"..אמרנו, שלנעמי יש תמונה מדויקת של הפזמון כפי שהוא צריך להישמע, אך בזה לא די. היא גם יודעת כיצד מגיעים אליה. ההוראות שלה ענייניות, ההגדרות מדויקות. היא נעזרת בשפע של השוואות והסברים ובסופו של דבר היא גם מגיעה אל המטרה שהציבה לעצמה".
פולני, שלמדה תנועה אצל נועה אשכול, פיתחה סגנון ייחודי של כתב תנועה שאתגר וייחד את הכוריאוגרפיה בלהקה. כתב התנועה התבסס על חוויות ודימויים אישיים.
מסתבר ע"פ רוזן, גולדבלט (לדבריו בסרטו של קוטלר) ואחרים שפולני אכן הצליחה להעביר את רצונותיה למבצעים עצמם. התנועה נובעת מהאסוציאציה שהמוזיקה נותנת או שהמלים נותנות או מגרסה משולבת.
מיכה נס גורס כי "התרנגולים" לא היו רקדנים. אמנם הם היו כשרוניים אך ללא ידע בתנועה, ושונים בסגנונם לחלוטין ממשתתפי מחזות זמר. במבע "התרנגולי" לפי נס לא קיימים החומרים והטקסטים של מיוזיקלס.
י.אלדמע מזכיר את הקטע "האם האם" כקטע שהתבסס כולו על כתב תנועה ויובל את הקטע "שיר הצהובים" כקטע שעוצב על ידי מפה של תנועות רגליים
( ראה נספח מצורף לעבודה), ואת הקטע "אם תרצי" כקטע שהוכן על ידי עבודה במשולשים של תנועה (ראה נספח מצורף לעבודה). יובל מתארת את עבודת ההכנה למופע כ"מקראי מפה" הן ברמת השיר והן ברמת התנועה.
לב ארי מצטט במאמרו "הצ'יזבטרון-הלהקה הצבאית של הפלמ"ח" את חיים חפר, כותב המלים הראשי של "התרנגולים":
"לפזמונים אין לדעתי, חיים משל עצמם כטקסטים כתובים על נייר. פזמון ,על מנת שיחיה חיים מלאים, חייב שיהיה לו מבצע."
עליזה רוזן מתארת כמה משלבי ומאפייני הכוריאוגרפיה או המיזנסצנה התנועתית של התרנגולים: בשיר "השמלה הסגולה" הייתה כוריאוגרפיה שבוססה על ואלס אנגלי מרובה זוגות ומתחלף-מורכב ופשוט כאחד.
ב"אם תרצי" התנועה מתבססת על עצירה תנועתית והמשך נון שאלאנטי.
ב"יוסי ילד שלי מוצלח" התנועה נראתה כמו ציור נאיבי, צעדים קטנים, הכל בהתאם למנגינה, עם נאמנות לתוכן. ב"הכל זהב", תנועה המורכבת מצעדים שמזכירים שיר עם, הכל על פי כוריאוגרפיה של פולני.
רוזן טוענת כי אין אצל פולני ריאליזם במובן המוכר. היא טוענת גם שהתנועות אינן לריקוד אלא תנועה לשם תנועה ומכשיר תאטרלי מאד משמעותי.
מיכה נס גורס כי בין משפיעי הכיוון התנועתי על פולני הם לאבאן וקורטיוס השוייצרים והkinesics דרך דלקרוז. בניגוד לריקוד בארץ שהיה מושפע ממרתה גרהאם והזרם הקודם שהושפע מגרטרוד קראוס, פולני בהמשך לאשכול איזנה את בונים של הצ'יזבטרון. אצל פולני אין השפעות של גרהאם ואין ניסיון ליצור תאטרון תנועה, אלא שהתנועה מטרתה הייתה לשרת את השירים. נס מחווה דעה כי הטקסט הוא הגורם הראשון במעלה במבע ה"תרנגולי" אך כל מרכיבי המופע זוכים להתייחסות מקסימלית.
יובל מספרת כי פולני השתמשה באמרה "כאן לא עושים בלט!" והתכוונה בכך כי במופע התרנגולי אין תנועה לשם האסתטיקה בלבד. התנועות לעתים לא היו ריאליסטיות ולעיתים היו בגדר דימוי בלבד כמו בקטע "אוהבי הטבע" אך היו גם תנועות ריאליסטיות למדי כמו בקטע "יוסי ילד שלי מוצלח".
מיכה נס מנסה להסביר את הגישה התנועתית תאטרלית של פולני:
"בסגנון התנועתי אחד מהדברים היפים היה התייחסות כוראוגרפית ולא פנטומימית. התנועה בכללותה יצרה את האווירה של השיר. לא היה נסיון לפרש את הטקסט אלא יצירת תנועה מורכבת יותר."
שאול ארגמן מחווה דעה נוספת:
"?יש לתנועה התפתחות עצמאית, ממש כשם יש התפתחות במנגינותיהם ובמלותיהם. זוהי גישה, שאולי מותר לנו לקרוא לה 'מוסיקלית'. צלילים בודדים- ולו יהיו היפים ביותר- אינם מרכיבים עדיין יצירה מוסיקלית. יש צורך בהתפתחות, בקשר בין הצלילים, בהגיון פנימי. ממש כך מטפלת נעמי בתנועה- לא כסדרה של תנועות ומצבים בודדים אלא כהתפתחות. היא מחברת נושא תנועתי, היא מפתחת אותו, 'מתזמרת' אותו, היא בונה וריאציות ממנו. הנושא עצמו יכול להיות צרוף של תנועות המזכירות את מלות השיר או גירוי של הקצב המיוחד של השיר או של אופי המנגינה. את הנושא הזה היא מפתחת ומעבדת, ממש כשם שהמלחין עושה זאת בצלילים.
"הקהל הישראלי לא היה מחונך באותו זמן לרמה כזו של תנועה. הייתה הזדהות גדולה עם ההופעות והפידבק של הקהל היה דומה בהתלהבותו במספר מקומות בארץ. נדמה היה כי תמיד צחקו הצופים במקומות קבועים ונסחפו במקומות קבועים . "התרנגולים" סייעו בשדרוג התנהגות מערבית של קהל, כמו בקונצרט,מופע של תרבות. הקהל היה מרותק למופע מתחילתו ועד סופו".
?התרנגולים - הופיעו גם מספר פעמים בחו"ל: בבלגיה, שם הוקלטה התכנית הטלוויזיונית היחידה בנמצא בארכיון הטלוויזיה הישראלית ,במארסיי, בפאריז, במילאנו, ברומא, וכל אלה לאו דווקא נערכו ,יש לציין, בפני קהל יהודי.
הלהקה הופיעה בתלבושת כמעט אחידה (סעד: "ניסיון לסמל את א"י החלוצית והצבאית- מדים ,אקורדיון ,הרמוניה אחידה" ), נצר מימי הצבא , וכמעט ללא תפאורה כ46 פעמים בחודש.
פולני קובעת כי "החומר הדהד בתקופה והנושאים שלו היו תפיסים ברוחם".
?התרנגולים - שיקפו במידה רבה את מה שהצטייר אז כשמנא וסלתא של החברה הישראלית. כחברה שעדיין לא התנתקה מהמורשת החלוצית אך כבר נשלטה למעשה בידי החברה העירונית.
הבימנים הצעירים ,בני עדות המזרח ואשכנזים, בוגרי הלהקות הצבאיות, מטופחים וחייכנים היוו סמל חיוניות עבור המבוגרים וסמל שובבות וזוהר עבור הצעירים.
סעד טוען כי:
"נכונים לתקופתם סללו 'התרנגולים' דרך ל 'הגשש החיוור'-אולי הממשיכים מבחינת הפזמון"
ד"ר מוטי רגב טוען בהרצאתו "אסתטיקת הרוק והשיר הישראלי"
כי בקבוצת חבורות הזמר קיים שוני מתמיד בין המחברים למבצעים. בהתאם לתפיסתו של רגב ניתן לראות ש ?התרנגולים - , גם אם אינם ממלאים את רוב הפונקציות של חבורת זמר נוסח ה "גבעטרון", כגון ליריות הנוגעת לארץ ישראל היפה והפורחת, מוסיקליות חצי רוסית קולחוזית וחצי בלקנית פסטורלית ,תואמים לקונספציה הנ"ל בפרמטר של אבדלה מתמדת בין המבצעים למחברים.
ב 1986 נעשה ניסיון מטעם התכנית "בילוי נעים" של גלי צה"ל יחד עם פסטיבל ישראל ליצור ערב "כוכבים שרים תרנגולים" אך גם בשל התנערותה של פולני מאותו ערב, כנראה בשל ההילה הכוכבנית שהחלה להעטות סביבו וכן חוסר זמן דרוש לדידה להכנה מקצועית, וגם בשל בעיות טכניות שונות הערב הפך לתכנית רגילה של "זמרת הארץ" בהנחיית אהוד מנור. בתכנית השתתפו גלי עטרי, דני בסן, אלון אולארצ'יק, אפריים שמיר, דני ליטני וצמד הכוכבים העולים ריטה ורמי קליינשטיין.
לקראת פסטיבל ישראל 1999 הועלתה הפקת שחזור/עיבוד מחודש למופע התרנגולים ע"י קבוצת משתתפים צעירה שנקראה בשם
"התרנגולים באים" ,קבוצה שכללה את הבימנים הבאים :יותם ייני, אביעד בנטוב, ירון מנשה, אבירם ברק, ירון אלדמע, תמר יובל, מיה רביב. המופע כלל קטעים ישנים אשר לבשו אדרת מעט חדשה-עם דגש אף גדול יותר על שימוש במימיקה, כוריאוגרפיה, ומשחקי תפקידים וקולות במטרה לסמן כי המורשת התרנגולית ממשיכה.
המופע של הלהקה החדש קצר הצלחה לא רעה ורץ כשנה וחצי וכלל את השירים הבאים שביניהם גם שירים מתוך פרוייקט ההמשך של "התרנגולים"- "החמציצים" (מסומנים בכוכבית) שלמרות העדפתה של פולני אותו על פני קודמו נחל כשלון חרוץ באמצע שנות הששים:
שיר לתרנגול [חפר/ארגוב]
ככה סתם [ע.הלל/ארגוב]
יוסי ילד שלי מוצלח [ע.הלל/ארגוב]
חתולים [ע.הלל/ארגוב]
שיר השכונה [חפר/ארגוב]
אם תרצי [חפר/ ארגוב]
משעמם [חפר/ארגוב]
דוד שמש ואנטנה גם [ע.הלל/ ארגוב]*
האם האם [חפר/ ארגוב]
פגשתיך בשדה תלתן [שמר/שמר]
סיירים [חפר/ גינסבורג]
אוהבי הטבע [חפר ע"פ פיליפ /לורי]
כבוד עצמי [חפר/ לאפארג']
הצהובים [חפר/ ארגוב]
הכל זהב [חפר/ ארגוב]
השמלה הסגולה [חפר/ ארגוב]
הורה אהבה [חפר/ ארגוב]
מנשה סעד טוען כי התרנגולים החדשים הצליחו, הוציאו דיסק אך החוויה הייתה יותר נוסטלגית ותיאטרונית ולא קשורה בהכרח למוסיקה. אמנם, חידוש מוסיקלי או פזמוני לא היה בראש מעינייה של פולני בשחזור המדובר ,אך המוסיקה והפזמון היו מרכיב כבד משקל ואינטגרלי לחלוטין לחוויה ה"תרנגולית".
י.אלדמע טוען כי מבחינה מוזיקלית אכן הלהקה של 99' שרה את אותה מוסיקה של 61' ו 63' כמעט אחד לאחד וכן כי פולני הייתה מעונינת בהפקה קולית דומה אך האיכויות הקוליות היו שונות וסגנון השירה בזמננו מגוון יותר.
יובל טוענת כי בחלק המופע שהוקדש לשירי רחוב (שיר השכונה, כבוד עצמי, אין כמו יפו ועוד-ג.ט.) פולני השאירה מקום רחב יותר לפתיחות ושינויים מן הביצוע המקורי. יובל גורסת כי בדומה למוסיקה אומנותית , גם ביצירה התרנגולית השיר נשמר כבסיסו בעיבודים דומים אך בביצועים שונים.
התרנגולים והמוסיקה.
דוד רוזוליו טוען במאמרו "המוסיקה של ברנשטיין לבמה" :
?תכונתה החשובה ביותר של מוסיקה הנכתבת בשביל הצגה שהיא משתלבת בהצגה יחד עם יתר ענפי האמנות הנכללים בה לחטיבת יצירה אחת שאינה ניתנת לפירוד".
רוזוליו מתייחס למוסיקה כחלק שיכול וראוי להיות בעל סטטוס לא פחות מזה של כל מרכיב אומנותי בחוויה התאטרלית. לא זאת בלבד אלא שרוזוליו מחזיק את כל האומנויות יחד במסגרת של עסקת חבילה שבלתי האיחוד הזה לא תתכן חטיבת יצירה מגובשת ואיכותית.
יוסי מר חיים במאמרו "לכתוב מוזיקה לתאטרון" מציג גישה הפוכה המגדירה במדויק את מקום המוזיקה כשרתית של האירוע התיאטרוני:
"מוסיקה לתאטרון אינה קשורה בהכרח לכתיבת מחזות זמר או פזמונים. באנגלית אומרים "אינסידנטל מיוזיק "(incidental music) והכוונה היא למוסיקה המלווה אירועים תאטרליים, לא למוסיקה העומדת במרכז האירועים. כך, חלום ליל קיץ של מנדלסון היא מוסיקה לתאטרון במיטבה, ואילו אופרה של ואגנר שייכת לקטגוריה אחרת.
המחזמר של ימינו הוא למעשה פיתוח של צורת האופרטה, הממזרת המכובדת של האופרה. ככזה, לא עליה ומשחק בראש מעייניו אלא הפזמון הקליט ויכולת הביצוע של כוכביו. מוסיקת ליווי לתאטרון הקלאסי מנוגנת ע"י נגנים היושבים בדות התזמורת, או על הבמה כחלק מהעלילה. אין זה מן הנמנע שיושרו שירים כחלק מסיטואציה תאטרלית.
?אם ננסה להגדיר במדויק את הפונקציה שממלאת המוסיקה בתאטרון, נוכל למנות מספר קטגוריות:
-קביעת הזמן והמקום.
-יצירת אווירה מתאימה
-השפעה על קצב ההצגה
-אפיון הנפשות הפועלות
-פעלולי קול ריאליסטים ומדומים.
-המוסיקה בפני עצמה כחלק ממכלול אומנויות הביצוע כמו ריקוד, אקרובטיקה, סיף או מעשי קסם וליצנות."
כדי להעמיד שוב אופוזיציה לתיאוריה זו של מר חיים מגיעה קביעה נוספת ,הפעם של אוריין, שתקרב אותנו ,גם אם בדרך עקלקלה ,למבע ה"תרנגולי" בתור מבע שילובי במהותו ולא בדלני או היררכי:
"לזיווג בין המוסיקה והתאטרון יש גם צאצא משותף, זהו המחזה המוסיקלי".
הבה נחזור ל"התרנגולים". ראשית, יש להתייחס ל"תרנגולים" כצוות מבצע על-פי גופו וכשרונו של כל בימן. אין מדובר על קריאה מפרטיטורה או ביצוע אינסטרומנטלי. חבורת הצעירים ב"תרנגולים" אותגרו מבחינת הגשה ע"י מיטב התמלילנים (חיים חפר, ע.הלל, נעמי שמר, רפאל אליעז, דן אלמגור, נתן אלתרמן) ומיטב המלחינים (א.ארגוב, ג.אלדמע, נעמי שמר, לוריס, לאפארג', פיליפ). כמו כן, נעמי פולני, היוצרת של חווית ?התרנגולים - , הייתה המעבדת(musical arranger) ה"עריצה" של הקטעים המוסיקליים(ווקאלית) ואלו השיריים.
יורם רותם כותב במאמרו "התרנגולים היו בניה":
"מבחינה מוסיקלית היא הסתפקה ב"התרנגולים" באקורדיאון וקלרנית, מפני שהייתה לה 'במה עשירת צלילים וגדושה קול אדם רב קולי, וכשיש לך עשרה אנשים על הבמה, הרי ניתן להכפיל בעזרתם צלילים. אז מה הייתי צריכה יותר?' בהופעות של התרנגולים לא היו מיקרופונים. 'לא עלה בדעתי שצריך, כיוון שגם הצ'יזבטרון וגם הלהקות הצבאיות הופיעו באותם ימים בלי מיקרופונים, ותמיד שמעו מה שהיה צריך לשמוע'".
מלבד הבימנים, היו חברים בלהקה גם שני נגנים-אקורדיוניסט בשני התקליטים, וקלרניתן בתקליט השני. שניהם היו הפונקציות הכליות המלודיות היחידות שעמדו בהופעה ובהקלטה התרנגולית. תובל פאטר ויגאל קלאוס היוו חלק בלתי נפרד מהלהקה. למרות הפופולריות העצומה שזכו לה שירי ?התרנגולים - בקרב חובבי השירה בציבור, חלק מהשירים של ארגוב אינם מיועדים לשירה כזו, וכוללים בתוכם מעבר סולמות מורכב ומסובך לשירה. השירים של ?התרנגולים - יועדו לעם, אך המנעדים של ארגוב ומלים לעתים אשכנזיות מדי ("זאת ברחוב פנורמה" ,ערב במסחה", "הכל זהב"- תמלילי השירים יצורפו כנספח בסיום העבודה) הקשו את השירה בציבור שלהם כעבור מספר שנים.
קלודל טוען כי
"מוסיקה יכולה למלא תפקיד של מקהלה, היא ביטוי של רגשותיהם של הצופים וגם תגובה על הפעולה" .
תיאוריה זו מקבלת ביטוי במופע ה"תרנגולי" היות וקיימות הרמוניות הן בתפקידים הקוליים והן בתפקיד התנועתי.
גיל אלדמע מציין בפני עודד קוטלר לאחר הופעת הבכורה של "התרנגולים החדשים":
"כשאני שומע ניקיון כזה במוזיקה זה קונה אותי מייד." .
אלדמע, ממעבדי השירים המקוריים, אמנם מעט מחמיא לעצמו אך עדיין מעיד על האיכויות הווקאליות והעיבודיות של ?התרנגולים - באשר הם , להקה בהדרכתה של נעמי פולני.
סעד טוען כי
"ל"תרנגולים" הייתה מוסיקה איכותית, טקסטים עם אמירה חברתית פוליטית
( השיר "בראשית"),למרות שהיה קיים גם רצון להגיע לכיוון הקהל."
סשה ארגוב נחשב בשנות הששים יחד עם נעמי שמר למלחין המוביל בתחום המוסיקה הפופולרית. הלהקה נפגשה עם ארגוב מעט מאד. הוא כיבד מאד את פולני, והרשה לה אוטונומיה מוחלטת בכל נושא הניהול הווקאלי כפי שמראה יורם רותם במאמרו "התרנגולים היו בניה":
"במוסיקה של סאשה ארגוב מצאה נעמי 'מחשבה מוסיקלית יוצאת מן הכלל ועצמאית לגמרי, שתפסה אותי חזק. אהבתי את ההומור שלו והוא גם בא לקראתי, כך שלא הייתי זרה אתו אף פעם, ולא היו בינינו מחיצות שאותן צריך לשבור כדי להיות מסוגלים לעבוד ביחד.'"
כותב אלמוני במדור "הפסק להמהם" בעריכת דן אלמגור ביום למחרת מופע הבכורה של הלהקה מתח ביקורת קשה על האיכויות הקוליות של המופע, ביקורת חריגה שמצאתי לנכון לשבץ ברצף העבודה:
"החסרון הבולט ביותר בתכנית נעוץ בעובדה, שלהקת זמר זו חסרה לחלוטין..קול. ישבתי בשורה הראשונה ביציע ובקושי שמעתי את המהום הלחנים, שלא לדבר על המלים 'שהלכו לאיבוד' לחלוטין. גם הבימוי השם את הדגש על התנועה וזונח את התוכן כמעט לחלוטין גורם לכך, שאיש אינו יודע מה מדובר על הבמה. נעמי ניסתה כנראה לברוח מקיצוניות אחת - הצריחות האופייניות ללהקות הצבאיות - והגיעה לקיצוניות השניה , ללחש, והרי לא ייתכן שלהקה קולית תחסר קול. מעניין יהיה לשמוע אם בתקליט של להקה זו יתוקן המעוות".
מבחינת אבני דרך מוסיקליות שעשויות לסייע למחקר קנטולוגי (פזמונאי) ישראלי ניתן לציין את "שיר השוק"(נעמי שמר-נעמי שמר) שמתקרב יותר לקטגוריה של שיר עם מכל שיר אחר של התרנגולים. הסאונד הופק מסכינים, כפות וקאסטנייטות ומיזג בתוכו מעט מן הבלקן ומעט מההשפעות הספרדיות . השיר "בראשית"(חפר-ארגוב) , במקור של "בצל ירוק" ,מקדים את זמנו כמעט בעשור, מציג את סיפור הבריאה ככישלון חרוץ של המין האנושי ומתאר חזון אפוקליפטי שקיבל ביטוי ברמה כזו רק ב1972- על ידי להקת "אחרית הימים" .
"יוסי ילד שלי מוצלח"(ע.הלל-ארגוב) ,ו"שיר השכונה"(חפר-ארגוב) הפכו מייד לשירים קלאסיים לתיאור הילדות השכונתית האורבאנית ששלטה בארץ עד סוף שנות השמונים והגעת עידן הטלוויזיה המסחרית ,המחשב והאינטרנט.
התרנגולים החדשים של 1999 עושים שימוש מושכל באמצעי סאונד ניידים בחידוש, שמתאימים לאופי הנייד של התנועה הטיפוסית ללהקה.
דן אוריין מצטט בספרו את חוקר הספרות הרושבסקי:
"רוב תבניות הצליל שבשירה משמשות בעיקר לעיבויו של המרקם השירי, הבלטת המתח שבין הצלילים לבין המשמעויות, הפניית שימת הלב למבע הלשוני, קביעת חשיבות המבחר המסוים של מבע זה ויצירת דחיסותה של השורה" .
התרנגולים של 61', 63' ו- 99' ממלאים אחר תפיסתו של הרושבסקי ,בשירה המולחנת .המבע הלשוני, יצירת דחיסות ורבאלית ברמות משתנות, ועיבוי המרקם הצלילי ע"י הקול האנושי מייחד את התרנגולים כצוות בעל אופי מוסיקלי תאטרלי-התאטרליות שבשפה כפי שמציין עלי מוהר:
"..רבים למדו ממנה איך לדבר שיר ואיך לשיר דיבור, ומה פירושן של הקפדה וחתירה לא נגמרת, מפרכת ,לשלמות שפרושה דיוק".
דוגמא קלאסית לכך, לדברי עליזה רוזן, היא אירוניה גונית בהגשה של "הכל זהב" והענקת ניסוח משחקי לתמלילים השונים-שיפורט בחלק הבא.
התרנגולים ,תנועה ותאטרון.
ניתן בקלות להכניס את התרנגולים לקטגוריה כזו או אחרת-חבורת זמרים, חבורת חקיינים, להקת בידור תנועתי מוסיקלי-אך מדוע גם שחקנים ייקראו, בפרק זה אנסה להעמיד תשובה לשאלה זו.
אין ברצוני לטעון כאן שלהקת התרנגולים הייתה בראש ובראשונה צוות אומנים יוצרים אוואנגרדיסטים בנוף התאטרון הישראלי. עם זאת, יש לחדד ולהדגיש את התרומה הייחודית של קבוצת צעירים המשלבים כישורים רבים, ביניהם כשרון המשחק והמימיקה, כדי להוציא תחת ידיהם חוויה ויזואלית-אודיאלית, ועל כן נקראים בעבודה זו בימנים ולא שחקנים.
חוויה זו כוללת מיזנסצנה לאחר מיזנסצנה הניזונות מדימויים חיים ואישיים לחלוטין כרוחה הטובה של היוצרת נעמי פולני, בוגרת הצ'יזבטרון כפי שמתאר שאול ארגמן את שחזה באחת החזרות האחרונות שלפני מופע הבכורה של הלהקה ב1961:
"..אמרנו, שלנעמי יש תמונה מדויקת של הפזמון כפי שהוא צריך להישמע, אך בזה לא די. היא גם יודעת כיצד מגיעים אליה. ההוראות שלה ענייניות, ההגדרות מדויקות. היא נעזרת בשפע של השוואות והסברים ובסופו של דבר היא גם מגיעה אל המטרה שהציבה לעצמה".
פולני, שלמדה תנועה אצל נועה אשכול, פיתחה סגנון ייחודי של כתב תנועה שאתגר וייחד את הכוריאוגרפיה בלהקה. כתב התנועה התבסס על חוויות ודימויים אישיים.
מסתבר ע"פ רוזן, גולדבלט (לדבריו בסרטו של קוטלר) ואחרים שפולני אכן הצליחה להעביר את רצונותיה למבצעים עצמם. התנועה נובעת מהאסוציאציה שהמוזיקה נותנת או שהמלים נותנות או מגרסה משולבת.
מיכה נס גורס כי "התרנגולים" לא היו רקדנים. אמנם הם היו כשרוניים אך ללא ידע בתנועה, ושונים בסגנונם לחלוטין ממשתתפי מחזות זמר. במבע "התרנגולי" לפי נס לא קיימים החומרים והטקסטים של מיוזיקלס.
י.אלדמע מזכיר את הקטע "האם האם" כקטע שהתבסס כולו על כתב תנועה ויובל את הקטע "שיר הצהובים" כקטע שעוצב על ידי מפה של תנועות רגליים
( ראה נספח מצורף לעבודה), ואת הקטע "אם תרצי" כקטע שהוכן על ידי עבודה במשולשים של תנועה (ראה נספח מצורף לעבודה). יובל מתארת את עבודת ההכנה למופע כ"מקראי מפה" הן ברמת השיר והן ברמת התנועה.
לב ארי מצטט במאמרו "הצ'יזבטרון-הלהקה הצבאית של הפלמ"ח" את חיים חפר, כותב המלים הראשי של "התרנגולים":
"לפזמונים אין לדעתי, חיים משל עצמם כטקסטים כתובים על נייר. פזמון ,על מנת שיחיה חיים מלאים, חייב שיהיה לו מבצע."
עליזה רוזן מתארת כמה משלבי ומאפייני הכוריאוגרפיה או המיזנסצנה התנועתית של התרנגולים: בשיר "השמלה הסגולה" הייתה כוריאוגרפיה שבוססה על ואלס אנגלי מרובה זוגות ומתחלף-מורכב ופשוט כאחד.
ב"אם תרצי" התנועה מתבססת על עצירה תנועתית והמשך נון שאלאנטי.
ב"יוסי ילד שלי מוצלח" התנועה נראתה כמו ציור נאיבי, צעדים קטנים, הכל בהתאם למנגינה, עם נאמנות לתוכן. ב"הכל זהב", תנועה המורכבת מצעדים שמזכירים שיר עם, הכל על פי כוריאוגרפיה של פולני.
רוזן טוענת כי אין אצל פולני ריאליזם במובן המוכר. היא טוענת גם שהתנועות אינן לריקוד אלא תנועה לשם תנועה ומכשיר תאטרלי מאד משמעותי.
מיכה נס גורס כי בין משפיעי הכיוון התנועתי על פולני הם לאבאן וקורטיוס השוייצרים והkinesics דרך דלקרוז. בניגוד לריקוד בארץ שהיה מושפע ממרתה גרהאם והזרם הקודם שהושפע מגרטרוד קראוס, פולני בהמשך לאשכול איזנה את בונים של הצ'יזבטרון. אצל פולני אין השפעות של גרהאם ואין ניסיון ליצור תאטרון תנועה, אלא שהתנועה מטרתה הייתה לשרת את השירים. נס מחווה דעה כי הטקסט הוא הגורם הראשון במעלה במבע ה"תרנגולי" אך כל מרכיבי המופע זוכים להתייחסות מקסימלית.
יובל מספרת כי פולני השתמשה באמרה "כאן לא עושים בלט!" והתכוונה בכך כי במופע התרנגולי אין תנועה לשם האסתטיקה בלבד. התנועות לעתים לא היו ריאליסטיות ולעיתים היו בגדר דימוי בלבד כמו בקטע "אוהבי הטבע" אך היו גם תנועות ריאליסטיות למדי כמו בקטע "יוסי ילד שלי מוצלח".
מיכה נס מנסה להסביר את הגישה התנועתית תאטרלית של פולני:
"בסגנון התנועתי אחד מהדברים היפים היה התייחסות כוראוגרפית ולא פנטומימית. התנועה בכללותה יצרה את האווירה של השיר. לא היה נסיון לפרש את הטקסט אלא יצירת תנועה מורכבת יותר."
שאול ארגמן מחווה דעה נוספת:
"?יש לתנועה התפתחות עצמאית, ממש כשם יש התפתחות במנגינותיהם ובמלותיהם. זוהי גישה, שאולי מותר לנו לקרוא לה 'מוסיקלית'. צלילים בודדים- ולו יהיו היפים ביותר- אינם מרכיבים עדיין יצירה מוסיקלית. יש צורך בהתפתחות, בקשר בין הצלילים, בהגיון פנימי. ממש כך מטפלת נעמי בתנועה- לא כסדרה של תנועות ומצבים בודדים אלא כהתפתחות. היא מחברת נושא תנועתי, היא מפתחת אותו, 'מתזמרת' אותו, היא בונה וריאציות ממנו. הנושא עצמו יכול להיות צרוף של תנועות המזכירות את מלות השיר או גירוי של הקצב המיוחד של השיר או של אופי המנגינה. את הנושא הזה היא מפתחת ומעבדת, ממש כשם שהמלחין עושה זאת בצלילים.
